מאמרים

עשייה בממשל, עשייה בעצמנו

להתלונן כולנו יודעים, יודעים יופי. השר ההוא עושה ככה וככה, וזה נורא, חברת הכנסת לקחה את הצעד הזה והזה, והיא רק דאגה לעצמה, וכן הלאה. אנחנו, הישראלים, אלופי התלונות. לרוב, ומתוך ניסיון אישי שלי עם עצמי, אלו תלונות עקרות. לא בגלל שהן אינן מוצדקות או חסרות בסיס, במקרים רבים תלונות הן מוצדקות, אך עם התלונות צריכים להגיע גם הצעות לשיפור ופתרונות. אחרת, זו שליליות מנוונת, במקום להיות ביקורת ממנפת.

רוב בני- האדם אשר אני פוגש, ממכרים קרובים ועד מכרים שהכרתי לרגעים מספר בתור בביטוח הלאומי, אינם שבעי רצון מגופי הפוליטיקה והממשל במדינה. הטענה היא שכרגע המצב רע, ורע הוא ישאר מאחר ופשוט אין במי לבחור. אין מועמדים ראויים בהם רואים את האור. בעבר היו בעיות אחרות. אני זוכר לא מעט וויכוחים שלי עם בת- זוגתי על שהיא העדיפה לבחור "מרץ" ואני דווקא "עבודה". הטענות היו כמעט אותן הטענות, הקולות נשמעו כמעט זהים להיום, בזמנו פשוט הייתה לכל אחד מאיתנו את ההרגשה והאמונה שיש בכל זאת במי לבחור בכדי לשפר את המצב. אך גם אז, כמו היום, היו אלה בעיקר תלונות על המפלגה האחרת וחוסר תפקודה, פחות אמונה ואמירות בעלות משמעות אודות תמיכה במפלגה מסוימת. גם אז לא העלינו פתרונות, רק נהגנו להתלונן, עד שהפיתרון הנחוץ ביותר היה ייעוץ זוגי בכדי ליישב את סכסוכי התלונות הטיפשיים. מעבר לכך, לא הגענו לשום מסקנה, חוץ מאצבע המאשימה שוב גורמים מסוימים בכך שהמצב גרוע ולא משתנה.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? מהי גישה נכונה ובריאה? נכון, יכול מאוד להיות שהמנהיגים כיום דואגים רק לכיסא, ובמילה יותר ציורית, לתחת שלהם.

המשך מאמר